מכת השקרים הקטנים: למה האמת היא אסטרטגיה

“אלון, יש לי ראיון בשבוע הבא באמסטרדם. אבל אני עדיין בארץ, עפים פה טילים, וקשה לצאת. הבעיה היא שלמגייסת אמרתי שאני גרה בהארלם. מה עושים עכשיו?”

ההודעה הזו נחתה אצלי בטלפון לא מזמן. מיותר לציין שהשקר המטופש הזה עלה לגברת במשרת חלומותיה.

אני יכול להבין מאיפה זה בא. השוק קשוח, המצב מסוגל לייצר חרדה קיומית ותעסוקתית, ואנשים מרגישים לא פעם שהם חייבים לעשות הכול כדי להכניס רגל בדלת. אבל יצר ההישרדות הזה הוא בדיוק מה שגורם לנו לעשות טעויות מטופשות.

מכת השקרים הקטנים

כשאנחנו מרגישים עם הגב לקיר, הפינות מתחילות להתעגל. הנה מקצת הדברים שיצא לי לראות לאחרונה (אכתוב בגוף ראשון, כדי שאף אחד לא ייעלב):

בקורות החיים: פרויקטים שלא ביצעתי, שפות שאינני דובר, תארים שלא סיימתי, ומוסדות אקדמיים של חבר. הבעיה היא שבראיון הטכני הראשון, שבו באמת יבקשו ממני לצלול לפרטים, הבלוף ייחשף בצ’יק.

בלינקדאין: שינוי מיקום פיקטיבי רק כדי לצוד יותר פניות. מעבר לעובדה שלינקדאין מזהה את זה ועלול לחסום לכם את החשבון, כשהאמת מתגלה זה מייצר חוסר אמון. ולאמת יש נטייה כזאת, היא מתגלה.

בפרטי הקשר: רכישת מספר טלפון הולנדי, כשאתם בכלל גרים ביד אליהו, עד שמתישהו מבקשים מכם לקפוץ לקפה ספונטני במשרד, ואז מתחיל ריקוד התירוצים המביך.

בהמלצות: מתן המלצה חמה על מועמד שמעולם לא פגשתי, רק בגלל ששנינו במקרה דוברי עברית.

“טוב שם משמן טוב”, אמר החכם באדם. המוניטין שלנו הוא הנכס היקר ביותר שברשותנו. אל תשרפו אותו על שטויות.

הנדסה, לא רק מוסר

וזה לא רק עניין של מוסר או ערכים. זה עניין של משאבים קוגניטיביים וזיכרון אנושי. תהליך גיוס ממוצע כולל היום בין ארבעה לחמישה שלבים עם אנשים שונים ויכול לארוך זמן. שקר אחד קטן למגייסת גורר שני שקרים תומכים למנהל המקצועי, והשניים האלה גוררים עוד ארבעה למנכ“ל. אחרי שלושה ראיונות אני כבר לא זוכר איזו גרסת מציאות מכרתי ולמי.

ניסח זאת היטב מארק טוויין: “If you tell the truth, you don’t have to remember anything.”

אנשים מרגישים את זה

מגייסים, מנהלים, עמיתים לעבודה, כולם מרגישים חוסר אמינות. זה מתבטא בשפת גוף נוקשה, בהסברים מפותלים לשאלות פשוטות, ובניסיון מתמיד לרצות. אבל כשכותבים אמת ודוברים אמת, יש בחדר שלווה, נינוחות ובהירות. כשאני משקר, יש מאמץ שניכר לעין, והמאמץ הזה נוכח בחדר הרבה לפני שמישהו תופס אותי על פרט ספציפי. זה הופך אותנו למועמדים פחות טובים. וגם ההפך נכון: האמת פשוט הופכת אותנו למועמדים טובים יותר.

“מה, עכשיו אני חייב לספר שפיטרו אותי משלוש עבודות ברצף?”

להיות ישר לא אומר להפוך את המגייסת לפסיכולוגית. הבחירה מה לספר ומתי היא תמיד שלנו. המפתח הוא לנהל את המידע, לא להמציא אותו:

לומר “אני בתהליך מעבר להולנד”, זו אמת. לומר “אני מחפש את ההזדמנות הנכונה לעבור”, זו אמת. להחליט לא לספר על חוויית העסקה שלילית, זה לגיטימי. לומר “אני כבר גרה בהארלם שנתיים” בזמן שאת עדיין יושבת בממ“ד שלך בפתח תקווה, זה כבר סיפור אחר.

בהולנד, אולי יותר מבכל מקום אחר, האמת נסלחת. השקר לא.

אותו היגיון תקף גם לשאלות מקצועיות. בראיון, המשפט “אני לא יודע” הוא כוח עצום, לא חולשה. מועמדים חסרי ניסיון מנסים לעיתים להמציא תשובות יש מאין, אולי כי הם חוששים להיתפס כלא מקצועיים. מועמדות חזקות באמת יודעות להגיד בביטחון “אני לא יודעת את התשובה לזה, אבל ככה הייתי ניגשת לבדוק את זה”. אף אחד לא מצפה מאיתנו לדעת הכול, אבל ניסיון לחרטט במקום להודות בחוסר ידיעה נקלט מיד, וזה בדיוק מה שמכשיל מועמדים מעולים.